יום שבת, 19 בנובמבר 2011

מכתב קטן

בקרוב- שנה לבלוג. כשיצאתי למסע הזה,לא ידעתי כמה זמן אחזיק ולאן אתגלגל. מסע שכל תכליתו היתה מניעת הוואקום שיווצר לי לאחר תערוכתי האחרונה "הרפתקאות ליליאן". פלטפורמה שתפזר את הדכדוך והבדידות הצפויים לי ותעניק לקיומי האמנותי משמעות.
חווית הבלוג הביאה אותי למקומות חדשים ומרתקים. היא נתנה לי אומץ להיות אני ולומר מה שאני חושבת, לשתף בכאביי ובמצוקותיי, גם בשמחותיי ובאהבותיי וכמובן באמנותי. פלח שלם של אמנות שיצרתי במיוחד לבלוג ולא לשום מקום אחר. מתוך רטוריקה של דיווח ושיתוף, מתוך נסיונות להצחיק ולבדר ולפעמים להלקות עצמי בציבור. הצגת החומרים שלי בזמן אמת, קבלת תגובות והכניסות המרובות גרמו לי להעריך פי כמה את המימד הזה ואף להעדיפו על פני החלל הפיזי. אני חושבת שב"חולצה להחלפה" ביקרו הרבה הרבה יותר צופים מאשר באיזה תערוכה שלא הצגתי או שאציג. הסיפוק שלי גדל. אני מציגה כל הזמן, לא צריכה אף אחד. אמנם אני לא עושה מזה כסף, אבל זה יותר טוב בשביל האותנטיות. הבלוג נתן לי אומץ ותוקף חדש. אני מרגישה הרבה יותר רלוונטית עם החומרים האלה פה. ובכלל, עכשיו כשיצאתי גם לדרך חדשה בתוך חיי האמנותיים ואני לומדת מקצוע חשוב מאוד וגם די עתיק (לא זונה) שיש בו רק טוב בכלל קיבלתי מרחק ופרספקטיבה על המקום הקטן והדל שהייתי בו קודם. עולם האמנות נראה מרחוק לפעמים כמו שלולית מלאה בזבובונים. וגם אני זבובון, אבל זבובון שמתרחק. התחלתי ללמוד להיות אחות. החלטתי שזו ההעשרה שלה חיי משוועים. חיי האמנותיים והרגשיים. אני רוצה לפגוש בחיים ובמוות ולגעת בהם גופא, לא רק בתאוריה ובאסתטיקה. עם התחלת לימודיי מתברר לי שהאתגר גדול ומפתיע משחשבתי, יש לי עוד הרבה שדות התמודדות שלא לקחתי כלל בחשבון. מביך בכלל לומר כמה הפכתי בשאלה- מה יגידו עלי ועל היותי אמנית "אמיתית", כזו המוכנה לשלם את המחיר. כזו שלא מתפשרת ולא מוותרת. רק אמנית. בלי תוספות. איזה שטויות בחיי. בשביל מי ובשביל מה להיחנק עם ההגדרה הזו? אני הרבה דברים. אני לא רק זה. ואם יגידו לי שעוד עשר שנים מהיום כל מה שאעשה זה רק אמנות ורק ללמד ורק אפגוש אמנים ואשתכשך במימי הביצה הקטנה והדלה הזו, בארץ או בחו"ל- כל חו"ל, אני אשפשף עיני בתמהון. זה לא כל מה שיש לחיים להציע לי, ולי להציע לחיים. יש מי ששומעים ואומרים: זה קשה ואת תתעסקי בהרבה חרא". אולי, אבל זה בהחלט לא שונה בהרבה מעכשיו. אמנם עכשיו זה חרא מסוג אחר, אבל עדיין חרא. וחוץ מזה, זה לא רק חרא. אני הולכת להיות כל מה שבא לי להיות. ואני שמחה! ואני מתרחקת ורואה הרבה יותר טוב איפה אני נמצאת ומה בא לי לעשות ואפילו באמנות שאני עוברת איתה שנה קשה. אני אוהבת אותה ביתר שאת ובונה מגדלים גבוהים בראש. ומבינה שהמוזיאון והגלריה זה חלק כל כך קטן ושולי. מי רואה שם אמנות? קומץ מתעניינים? קבוצות מגונדרות? תלמידי בית ספר משועממים? חמישה אספנים חשובים ועיתונאי? המקום האמיתי הוא בכלל לא שם. הוא בבתי הספר, בבתי החולים, בבתי הכלא, במוסדות הפסיכיאטרים, במתנ"סים, בבתי הזקנים ובבתי הקברות. מקומות שאנשים נמצאים בהם ממילא, מרצון או מכורח. אלה המקומות החשובים באמת. אלה המקומות שמהם אנחנו באים ואליהם אנחנו הולכים. כל הכתבות האלה בעיתונים ובמוספים על מוזיאונים וכל זה, זה רק גירוד של פצע מקומי קטן. הנחמה כל כך מועטה. התגמול כל כך שולי. אני בדרך לאנשהו, לא יודעת בדיוק לאן, אבל קצת יותר רחוק זה כבר יותר טוב.

2 comments:

  1. הי גליה, בהצלחתה בדרכך החדשה, זה נראה כמו שינוי מרתק אם כי קשה, אבל בתור מאמין גדול בשינויים, אני משוכנע שזה יתרום לך. ובלי קשר כיף לקרוא את הבלוג שלך. מחכה לעדכונים מחייך כאחות מתלמדת :-)

    השבמחק
  2. תודה אדם! אני כמוך, גם מאמינה גדולה בשינויים. לפחות מבחינתי זה תנאי קיומי הכרחי... מבטיחה להמשיך לעדכן מהשטח!

    השבמחק