יום שישי, 20 ביולי 2012

35


זה עומד לקרות בקרוב. לא עוד המון זמן. משהו בין שבועיים במקרה הטוב ל-6 שבועות במקרה הקשה יותר. אני מרגישה את זה מתבשל, כמו שכדורגלן מבשל גול, או שף מבשל מרק. הביעבוע התחיל. הגוף נהיה כבד, הדעת נהיית מוסחת, פרמידת הצרכים מצטמצמת. אני רוצה להישאר קרוב למקום מרבצי, לקערת החלב שלי. קרובה לשרותים, למזגן, למקרר, למחשב. אני לא רוצה לצאת בערב ולא רוצה ליסוע רחוק. יש אזור בגופי רוחש ופעיל. החי לא מפסיק לזוז בו, מותח את הגבולות שלי קצת לפני שהוא יפרוץ אותם לגמרי. זאת בעצם החוויה הכי מכוננת בלידה. פריצת הגבולות של הגוף, של האפשרויות שלו. האמת שזה טריפ. ממש. ועכשיו שזו פעם שניה, אני גם מתמלאת בחרדות מהטריפ אבל גם ממש מצפה לו. הגוף שחזר אז לעצמו, רזה ונרדם וכהה מהשיגרה חוזר לעשות את הבלתי יאמן. החי סיים להתפתח, כל המערכות שלו עובדות, עכשיו הוא רק תופח ותופח עד שיגיע הרגע שלו לצאת. הצירים, שהם הכאב הנורא ביותר שאפשר להעלות על הדעת, לפי החוויה שלי, כאב קיומי, קמאי, כאב שגורם לך לאבד צלם אנוש ולהמות כמו חיה, הכאב הזה זכור לי רק במעורפל. אני מתחילה להרגיש אותו נושף בעורפי שוב. האם הפעם אוכל לו? או ששוב אכנע לו די מהר ואבקש מייד שיזריקו לי משככי כאבים. אני לא לביאה גדולה. אני לא היפית אלטרנטיבית. אני יולדת לידת מעמד הפועלים- מוסרת את עצמי בפני צוות בית החולים בלי ויכוחים, בלי דרישות גדולות ובלי פרוטקציות. אני משתפת פעולה ומנסה להתחבב על הצוות הרפואי, שיחשוב שאני יולדת צייתנית וחמודה ויתייחס אלי יותר יפה בזכות זה. וכדי להיות צייתנית וחמודה אני חייבת משככי כאבים, אחרת אהיה מפלצת שבורה.
הרחם שלי מתכונן. הוא פעיל, הוא מתחיל לתת לי אותות של צירים, אבל מאוד חלשים. אף לידה לא דומה ללידה אחרת, כך אומרות המנוסות, כך שאני משתדלת לא להשליך את החוויות הקודמות שלי עם י' ללידה הקרובה. אולי הלידה שלי מתחילה כבר עכשיו ואני לא יודעת מזה? אולי הצירים החלשים שאני מרגישה הם הם הצירים האמיתיים שפותחים אותי לקראת היציאה שלו? אני לא מרבה בדיבורי רחם בדרך כלל, בטח שלא בחברת גברים ואולי יש גברים שקוראים? אבל עכשיו זה כל מה שמעסיק אותי. אני מכוונת הכל רק למקום אחד.
י' חזר מהגינה עם ציפורניים שחורות מחול וזיעה. ואז הוא ביקש לצייר, שזה אומר בעצם שהוא שם את היד או הרגל על דף ומבקש שאקיף אותם בטוש. חווית הציור של י' היא באמת משהו אחר. ראשית כל, לא ברור בכלל אם הוא ימני או שמאלי. כל פעם הוא מצייר ביד אחרת. הפיגורטיביות ממנו והלאה. אורך היצירות שלו קצר מאוד, הוא ממצה את המדיום הזה בשניה. ביני לביני אני שמחה שזה ככה. לא בא לי שהוא יהיה כפייתי בתיאורים וייצוגים של דברים. מבחינתי, גם ככה הדיבור והשפה מצמצמים לו את העולם, אז גם לצייר אותו עכשיו? מה ישאר לו? כסא ושולחן? אני מעדיפה שהוא יסתובב לו למטה בלי תחביב ברור, יחפש באדמה אבנים ושבלולים, יתלוש עשבים, ישקה עציצים, יבעט בכדורים וירוץ הלאה והלאה.

2 comments: