יום שבת, 14 ביולי 2012

איכס

היה לי יום מגעיל. אני תמיד מחכה ליום שבת כאילו מי יודע איזה תכניות יש לי כבר... סתם זה שהכל שקט מסביב עושה לי די טוב. ד' היה צריך לעבוד היום על משהו ואני הייתי במשרה מלאה כל היום. י' ואני התחלנו את היום בתחתית. מצאתי חניה בקלות ממש מול הקפה בתשע בבוקר. הצצתי בתפריט והזמנתי לי' קרואסון שוקולד ולי קפה ופרנץ' טוסט. שניה אחרי שהמלצרית הלכה נתקפתי רגשות אשמה על זה שאני נותנת לילד שלי ג'אנק ולמה לא הזמנתי ארוחת בוקר עם חביתה וסלט כמו שעושים בשולחנות לידי. ואז החלטתי שלא כל יום אנחנו בבית קפה לבד ושכוס אמק. אחרי הכל, בהריון איתו אכלתי קרואסון כל יום. הוא עשוי מקרואסונים בכלל. זה היה החלק הנחמד של היום והוא עבר מהר. משם הלכנו ברגל לתערוכה של אביטל כנעני בגלריה נחמני 39 אבל פותחים ב 11. חום גיהנום. יש לנו שעה לשרוף. הלכנו לשדרות רוטשילד, רוב הספסלים היו תפוסים, מצאנו שולחן בטון כזה וקרסתי על אחד מכסאותיו. ניסיתי להפציר בי' שישחק עם החיות שלו בשולחן והראתי לו איך להעיף בלוטים עם האצבע מהשולחן. אבל הוא רק רצה לגינה. המח שלי נמס. כבד וחם ואין לאן לברוח. אין למי להתקשר שיבוא להציל אותי. ושוב יש לי פיפי. הגינה הכי קרובה היתה בבלפור מאחורי טיפת חלב אז הלכנו לשם. י' חגג. ורצה שאני ארים אותו כל פעם אל העמוד שהוא יתגלש כמו סמי הכבאי. חם. אני מזיעה בכל מקום ואין אפילו משב רוח קטן לרפואה. לא עוזרים ההסברים שכבד לי וקשה לי. י' רוצה שוב ושוב, ילד כבד וגדול וחמוד כזה, כמה אפשר כבר לסרב לו. בסוף הצלחתי לגרור אותו מהגינה בהבטחות קרטיב והלכנו לתערוכה שכבר היתה פתוחה. התערוכה היתה מהממת. והמיזוג גרם לי להרגיש פתאום שפויה. משם חזרנו לאוטו ונסענו הביתה. כשהגעתי הביתה היה ברור שאני עומדת לקרוס טוטאלית. תמיד אני מביאה את עצמי למצב של שניה לפני אסון. למה אני לא עוצרת שעה קודם? כשעוד טוב לי ונעים לי? מה הקטע הזה עם הסבל? אני סובלת עכשיו בקלות והכל קשה לי, אז אולי זה סימן שאני צריכה פאקינג לנוח ולא לעשות כלום? אני כזאת גרועה. ורוצה להיות לארג'ית ולא לבקש יותר מדי עזרה. ואז אני קורסת ונהיית מגעילה ובוכה וצועקת שיעזבו אותי. ואז ד' לא יודע מה לעשות אתי כבר. אז זה מה שקרה אחרי הצהריים, שהיו לא כייפים בכלל והכל התנהל מעל הראש של י', ואני הרגשתי שלא עשיתי היום שום דבר נחמד עם עצמי. ויום כזה הוא יום מבוזבז ומבאס. אני לא רוצה בחיים לריב מעל הראש של י', זה משפיע עליו לא טוב והוא לא יודע מה לעשות שנפסיק. אבל אנחנו צריכים לדבר על דברים מה לעשות, ומחלוקות זה חלק מדינמיקה שצריך להכיר. לא רק פוצי מוצי.
בשבע בערב קמתי והלכתי לפסנתר להתאמן קצת. ד' לקח את י' להתרחץ והוא לא הפסיק להתלונן ולצרוח. איזה יאוש. אחרי כמה יצירות קצרות שלא הצלחתי להתקדם בהן טרקתי את הפסנתר והלכתי למיטה לבכות. בכיתי המון כמו שלא בכיתי כל ההריון הזה. אחר כך כשנרגעתי הכנתי חביתות ואמא שלי באה לשמור על י'. ד' ואני הלכנו להפגנה. הגענו בדיוק כשהיא התחילה במרמורק. צעדנו עד קפלן והרגשתי שזהו, עכשיו באמת אני חייבת הביתה. יש לי פיפי ואני מזיעה בטירוף ויש לי שפשפות וחם לי ואין מצב שאני ממשיכה ככה. הגענו הביתה, הנה כבר שעתיים כמעט עברו מאז ואני צריכה דחוף ללכת לישון ולסגור את היום הזה. ממחר אני אהיה הכי אנוכית שרק אפשר. אם לא עכשיו אימתי? עוד 5-6 שבועות יהיה לי עוד תינוק ואז באמת שלא אוכל לנוח ולבקש רחמים והקלות.


תוספת מאוחרת מהיום למחרת: בלילה קראתי שהמפגין משה סילמן הצית את עצמו. איזה זעזוע נורא ויאוש מוחלט. עצוב עצוב. עצוב שבני אדם מגיעים אל פי פחת, שאין להם שום עזרה ושום תקוה ועולמם חרב עליהם. שהדבר היחיד שנותר להם לעשות הוא לכלות עצמם, למחות עצמם ולהימלט מהחיים. לכולם מוכרת התחושה המייאשת של עמידה מול הרשויות בעניינים שונים: כסף, חשבונות, זיכויים וחובות. זה הרי סאגות שלא נגמרות. ולמי שאין דבר בעולם, לא חברים, לא כסף, לא עבודה, תקווה ונחמה, הדרך להכחדה עצמית נראית כמו הברירה היחידה. עצוב לי מאוד. אני מצטערת שאני מרחמת על עצמי בכלל כשדברים כאלו קורים סביבי, בחברה שאני חיה בה, שאחד הדברים שהיה אולי אפשר לזקוף לזכותה מבחינה סטריאוטיפית הוא עזרה לזולת, איכפתיות וערבות הדדית. ושהמדינה נותנת דוגמא ומופת בערכים האלו.
הרי אדם כמו משה סילמן היה יכול ללכת בצמתים או בשפת הים ולקבץ נדבות מאיתנו (נדמה לי שהוא גם עשה את זה) ולכתוב על השלט: אני אדם חולה, עברתי ארוע מוחי, אין לי כסף לתרופות, אין לי איפה לגור, ביטוח לאומי לא עוזר, ואנחנו לא היינו נותנים לו אפילו שקל. היינו אומרים לעצמינו: 1-יש כמוהו עוד המון, 2-מי יודע אם הוא דובר אמת או סתם עצלן, 3- תרמתי מספיק, גם לי אין כסף, 4- שהמדינה תקח קיבינימאט אחריות על האזרחים שלה, למה הכל תרומות? כן, זה מה שאני הייתי אולי אומרת לעצמי אם הייתי במצב רוח האטום הרגיל. אבל הוא אדם אמיתי עם בעיות אמיתיות ויש עוד רבים כמותו. והוא נשרף מרוב יאוש.

2 comments:

  1. פוסט משעשע. נזכרתי בהריון השני שלי שלצערי נפל כך שבחודשי יולי-אוגוסט הייתי כמעט בסוף והחום היה פשוט בלתי נסבל ברמות שקשה להסביר. מרוב יאוש נהגתי לשבת במזגן כל היום ולצפות בסדרות לצפייה ישירה עם הבת הבכורה שלי, דרדסים, נסיכות, לא היה אכפת לי מה.

    השבמחק
  2. ברור, פרמידת הצרכים מצטמצמת ומה שנשאר הוא רק הדברים הבסיסיים שצריך בשביל לשרוד. אוכל, מים, שרותים, טמפרטורה נוחה. כל השאר נדחק הצידה...

    השבמחק