ב 6 בספטמבר 2006 בשעה 22:00 בקרוב היה הרגע בו סבתי רחל האהובה עזבה את גופה סופית וריחפה לה באושר למרחב חדש, אחר, קסום, שכולו טוב. להלוויה שלה הגעתי עם זר שושנים ענק ולא הצלחתי לבכות. אולי כי ידעתי שהגוף המונח על אלונקת חברה קדישא הוא רק גוף אבל סבתא רחל כבר לא שוכנת בו, היא במרחב חדש. מבלי להבהיל אותי יותר מדי בביקורי פתע מהעולמות הבאים, רוחה שורה עלי ושומרת אותי ומלווה אותי ומנחמת אותי. ממש כמו שהיה קולה הצרוד כשהייתי מתקשרת אליה בימי בצלאל מירושלים ובוכה לה שמר לי. אני הסטודנטית הצעירה השאפתנית והנמרצת בוכה ומתלוננת לאשה בת 95 שעברה בחייה דרמות בקנה מידה אפי. רק דברים טובים שמעתי ממנה. כמה שאני אהובה וטובה ונחמדה. חמודה אחת סבתא.
כשרוקנו סופית את הבית שלה ושל סבי בגבעתיים, ניגשתי לשם פעם אחרונה לסייר בין החדרים הריקים. עולם ומלואו שהתפנה. עמדתי בבית הריק וליטפתי את הכתלים לשלום. לחשתי: להתראות סבא וסבתא, אני כאן בבית שלכם... באותו הרגע נשבה רוח נעימה וליטפה את פני וסבבה את גופי והאיר אור צהבהב מהחלונות ושקט נעים עטף אותי. זה היה רגע כזה. שידעתי בלי שום הוכחה מוחשית שנשמעתי וקיבלתי חיבוק. ומאז אני מרבה לדבר אל סבתי בקול רם ובלב ולספר לה כמה היא אהובה, לבקש תמיכה כאן ושם ולהזמין אותה כשקשה לי. תמיד היא באה. תמיד משמחת אותי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה