היום קרה לי פעם שניה שנהגתי לבד בכביש ואבד לי כל הבטחון תוך הנסיעה. זאת אומרת, בלי ריכוז, בלי לסמוך על מה שאני רואה, בלי להיות דרוכה כמו שצריך כשנוהגים בערב מיפו לגבעתיים. כמו טריפ כזה. תוך כדי נסיעה הייתי אמורה לעלות על גשר מעריב ופתאום היה לי ברור שאם אני עולה על הגשר אני לא מגיעה הביתה. זה היה כל כך ברור שהתחלתי לחשוב על הילדים שלי והאם יש מצב שאני לוקחת את הסיכון הזה. הקשבתי לקולות בראש שלי וחתכתי ימינה, נסעתי דרך יד אליהו. לאט, בצד. הרפתי את המתח, כי הנסיון להשתלט על עצמי בנהיגה במצב כזה רק יחמיר. הרפתי ואמרתי טוב אני נוהגת ככה בשקט בלי לחץ. הקולות האלו ששמעתי בראש, הצילו אותי כמה וכמה פעמים מדברים. מנפילה לפיר של מעלית, מתקיפה ברחוב חשוך בלונדון ומעוד כל מיני דברים. בחוגים מסויימים קוראים לקולות האלו המלאכים השומרים שלך. שאתה נולד איתם והם מלווים אותך עד הסוף למעט מקרים מסויימים. ברור שאף פעם אי אפשר לדעת איך דברים באמת היו נגמרים, אם ככה או ככה. מה זה משנה בכלל. תקשיבו לקולות בראש שלכם, אבל רק לאלה שאומרים לכם דברים טובים או מזהירים אתכם לטובתכם. כולם שומעים קולות ויש להם מערכת יחסים ארוכה עם המידע שהם מעבדים ומה שהם מבינים ממנו. זה מאוד מגניב לחדד את המקום הזה, לכבד אותו ולסמוך עליו. כי ככל שסומכים עליו יותר הוא עובד יותר טוב. לא רק במקרים של כמעט קטסטרופות, אלא גם באינטואיציות בריאות לגבי פעולות, החלטות, מפגשים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה