יום חמישי, 22 באוקטובר 2015

הסיפור שלי עם אחמד

את אחמד הכרתי במסעדת "פטרה" בירושלים. אני עבדתי מלצרית והוא במטבח. העמדה שלו היתה קרוב לחלון של המלצריות, איפה שהיינו דוחפות את הראש תדיר לשאול מה עם המנות.
הייתי אז סטודנטית בחוג למחשבת ישראל והמלצרות פירנסה אותי לא רע. 
בהתחלה פספסתי אותו איכשהו, אבל יום אחד כשדחפתי את הראש למטבח לשאול מה עם המנה של הכנפיים, ראיתי אותו. נשען על המקרר ומשחק בטלפון. היה לו שיער קצוץ כמעט מגולח, וג'לי בקוצים למעלה. "הי, אני גלי", אמרתי והושטתי ידי פנימה למטבח. "אחמד", הוא ענה וחייך. "אחמד סליחה מה עם הכנפיים לשולחן 19"? הוא לא דיבר טוב עברית וחאלד מהפס הקר אמר לו בערבית וכנראה גם הוסיף איזו הערה כי שניהם צחקו ואחמד זרק עליו מגבת מטבח וניגש להוציא לי את המנה.
וזהו. לא היה צריך יותר. אני נדלקתי עליו והוא נדלק עלי. רק במחשבות בהתחלה.
זאת היתה תקופה גרועה בירושלים. כל כמה ימים התפוצץ מחבל מתאבד איפשהו, והמטבח התקשה לתפקד. היה עוצר והטבחים היו מאחרים קבוע או לא מגיעים בכלל.
חודש ימים כיליתי בחלומות על אחמד. בעיקר ריגשה אותי האקזוטיקה שברומן עם ערבי. אפריקאי היה לי, גם מכסיקני, גרמני, ישראלים כמובן ואיזה חפוזון עם צרפתי, אבל ערבי לא.
התביישתי להעביר לאחמד מסרים למטבח שלא יסתלבטו עלי שם כולם או יחשבו שאני זונה. אז הנחתי לעניין, אמרתי מה שיהיה יהיה.
ואז היה. במשמרת ערב של יום שישי נשארתי אחרונה לסגור וכשיצאתי מהמסעדה הוא חיכה לי בחוץ, מעשן סיגריה. "הי אחמד", קפצתי בבהלה, ואז התרגשתי. הוא חיכה לי? לא יודעת. "הי", הוא ענה וזרק את הסיגריה. עמדנו ככה איזו דקה, אחת בלילה בצינה הירושלמית, מחייכים כמו אדיוטים, מעבירים משקל מרגל לרגל. "תשמע אני הולכת הביתה", אמרתי ועשיתי בפנטומימה עם האצבעות תנועות של הליכה, "אתה יכול ללוות אותי, רוצה"? כן, הוא הנהן, והלכנו.
"מה עם החברים מהמטבח? אתה לא מפספס את הטרמפ הביתה?" אבל הוא כנראה לא הבין ולא ענה. אז סתם חייכנו והתחלנו ללכת. היינו בול באותו גובה וצעדנו קרוב זה לזו. היה בינינו חשמל.
אחמד הוציא סיגריה והציע לי אחת. עישנו והלכנו בשתיקה.
כשהגענו אלי נעצרתי בפתח הבית, שילבתי ידיים לשמור על חום גופי. "אני גרה פה" הצבעתי למרפסת בקומה הראשונה. שתיקה. "רוצה לעלות?" אחמד היסס, אולי לא היה בטוח מה בדיוק אני מציעה לו. "בוא" אמרתי והחוותי בכיוון המדרגות. נכנסנו הביתה. המבואה היתה מבורדקת. רמי השותף שלי חזר ממילואים וזרק את המדים שלו בכל מקום, גם את הנשק. איזה מעצבן כמה פעמים אמרתי לו שיכניס את הבלגאן לחדר שלו. שמתי מים לתה ואחמד התישב במטבח והצית סיגריה. פתחתי את המקרר מחפשת את עוגת הגזר שאפיתי בבוקר, אבל רמי חיסל אותה, השאיר פרוסה אחת. כזה חזיר בחיי. "מצטערת אחמד אין לי מה להציע לך, אני חיה פה עם פרזיט", אמרתי בכעס, אפילו שידעתי שהוא לא מבין מה אני אומרת. מצאתי במזווה צנצנת צימוקים, שפכתי ממנה לקערית והנחתי על השולחן. אחמד צחק ולקח חופן. ישבנו ככה במטבח בשקט ועישנו. אחר כך הלכנו לחדר שלי. "תפתדל תרגיש בנח" אמרתי את המילה היחידה בערך שאני יודעת בערבית והלכתי לאמבטיה לצחצח שיניים. כשחזרתי לחדר הוא עמד ליד הספריה והסתכל במגדיר פרחים. "יפה אה?" אמרתי, והוא הנהן. התנשקנו. נשיקה עדינה וארוכה. ואז עוד ועוד. היה לו טעם מוזר. של דם וחלודה. טעם של מזרח ירושלים. ואני רציתי ממנו עוד ועוד. נשכבנו במיטה והתחבקנו חזק והתנשקנו שעות עד שנרדמנו. ואני הרגשתי שאני כבר מכירה אותו ממש ממש טוב.
והצטערתי כשהשמש זרחה בבוקר כל כך חזק כי הכל הרגיש בלתי אפשרי לאורה. ונראה לי שגם אחמד הרגיש כמוני.

וזה באמת נגמר. בבוקר הוא הלך למסעדה ואני נסעתי באוטובוס להר הצופים. וכשהגעתי דיווחו ברדיו שהתפוצץ אוטובוס לא רחוק מהבית שלי. נשבר לי הלב. התגעגעתי לאחמד וכל מה שרציתי היה לשכב אתו מחובקת שינחם אותי. כל היום לא הייתי מרוכזת. תחושה סמיכה מרה מתוקה חנקה אותי להשתגע. כשבאתי למסעדה למחרת אחמד לא היה. חאלד אמר לי שהוא חולה. ואחר כך הוא כבר לא חזר יותר לעבוד במסעדה. 
אחרי איזה חודש שמעתי את הטבחים מזכירים אותו וניצלתי את ההזדמנות לשאול לשלומו. הם סיפרו לי שהוא מתחתן ועובר לרמאללה לגור ליד המשפחה של ארוסתו. קינאתי נורא.
"תמסרו לו דרישת שלום ממני" והם אמרו בסדר וקצת צחקו כאילו הם יודעים עלינו משהו.

עברו הרבה שנים מאז, אבל הטעם של מזרח ירושלים דבק לחיכי ולא סר.
ואני לעולם לעולם לא אשכח את אחמד.

2 comments: