יום שלישי, 13 בפברואר 2018

שאלה של שייכות

בלימודי האנתרופוסופיה בהם אני נוטלת חלק השנה, נתבקשנו באיזשהו שעור לנסות להזכר במורים משמעותיים שפגשנו במהלך חיינו. מורים שהטביעו בנו חותם, שעוררו בנו השראה עצומה, שהאמינו בנו או שחוללו בנו שינוי.
שאלה זו, פשוטה ולגיטימית, כמעט מתבקשת, הפילה לי המון אסימונים.
התפלאתי לגלות, שבילדותי לא פגשתי באף דמות חינוכית שנסחפתי אחריה, שהבעירה בי תשוקה לדבר מה, שהבינה אותי או עודדה אותי ממקום אותנטי. אף לא אחת. לא בבית הספר, לא בחוגי אחר הצהריים, בשום מקום. 
הייתי תלמידה חולמנית בעלת הישגים בינוניים ברוב המקצועות ומכיוון שלא נטיתי להפריע למורים, לא הייתי לאף מורה על הכוונת. בעצם, אף מורה לא ממש ראה אותי. אף אחד לא הביט בי באופן שגורם לי להרגיש משמעותית או נבונה.
חוויה כזו יכולה לגרום לכל מיני תגובות שרשרת. במקרה שלי, היא יצרה בי רעב אינסופי לתשומת לב ובעיקר לצורך עמוק בשייכות. את תשומת הלב שלי ניסיתי להשיג בשלל דרכים. בבכי, בצעקות, בפרובוקציות, בהבלטה עצמית. ואת השייכות מעולם לא הצלחתי לגמרי לממש. 
בכל מקום שאני מגיעה אליו או יוצרת לעצמי, אני תמיד מרגישה זרות. גם אם כל התנאים הם הכי נוחים, הכי בעדי ולטובתי, הכי מאפשרים, אני אף פעם לא לגמרי שייכת. אפילו בתוך המשפחה הגרעינית שלי אני מרגישה לא אחת זרה.

שייכות אי אפשר לביים, אי אפשר לכפות ואולי גם אי אפשר ללמוד.
הגעתי להבנה שהנדודים האלו שלי, בין אוהלים, בין מחנות, בין מדבריות והצורך הנואש שלי להטביע חותם (איכותי! אותנטי! דומיננטי!) בכל מקום שאני מגיעה אליו, הוא תוצאה של אותו רעב קדום שלא נענה בתוכי מצד אף דמות חינוכית.
הבנתי, שאת עברי לא אוכל כבר לשנות ואת שעור חיי בשייכות אולי לא אסיים ללמוד לעולם, אבל כן אוכל כדמות חינוכית בעצמי, להעניק את אותו המבט לתלמידיי.
מבט נקי וחף משיפוט, שרואה דרכם, את מי שהם באמת. בלי להעצר במחסום הקולות שהם מוציאים או התלבושות שהם עוטים, בלי להתרגש מהמניפולציות והקשיים שהם לכאורה מציבים בדרכי. לראות אותם באמת, לעומק, באופן שלם.
כמו שהייתי רוצה שיראו אותי. לא צריך אפילו יותר מפעם אחת. מבט אחד אמיתי וכנה שבא ישר מהלב, שרואה את מי שניצב מולי כמו שהוא. זה מספיק. מספיק כדי לחולל שינוי תודעתי עמוק ולגרום לתלמידיי להאמין לי. לבטוח בי. להסכים לשמוע אותי ולשתף איתי פעולה. בעצם, כולם הם סוג של תלמידים, גם המורים עצמם כמובן וכל בני האדם שאפגוש אי פעם, הם מורים ותלמידים שלי. 
הבנתי שאם אראה אותם באמת, אפילו לשבריר שניה, הם כבר שלי ואני שלהם, כבר יש בינינו אחדות ואנחנו לא מעוכבים יותר באף מחסום. אנחנו חופשיים לנוע, ליצור, לדבר, להתפתח. ומה יש לנו לשאוף לו אם לא אל החופש הזה בדיוק?

אז הנה, פיצחתי אולי נוסחה ואני מייד משתפת כדי להושיב את הלמידה הזו בדאטה בייס שלי, אולי גם שלכם.

אני צרובה ונצרבת כשאני לא משוייכת, בהתניות העבר בהן אני מורגלת. למשל דוגמה. ביקרנו היום במוזיאון תל אביב עם בית הספר לאמנויות. המדריכה הובילה אותנו באחת התחנות לעבודתו של זמיר שץ, חביבתי מדינת כל אזרחיה, שנמצאת בחלל אוספי המוזיאון. עבודה עצומה ומרשימה, של עשרות רבות של דיוקנאות שזמיר צייר. אני מאוד מעריכה את זמיר כאמן והוא יודע את זה בוודאי. ותמיד, כשאני רואה את הקורפוס הזה, אני מרגישה מותקפת. ולמה? כי זמיר עשה שם פעולת סימון טריטוריה, ברא שם מולדת של מדינת כל אזרחיה, שהם חברים שלו מעולם האמנות, תאורטיקנים, אוצרים, ילדים פלסטיניים, דמויות שמתו, אקסיות, כל מיני. מעגל אנשים שהוא שלו. וכל מי שלא מצוייר לא שייך. וכל מי שלא מצוייר, לא חשוב. קצת כמו מועדון רפי לביא. מי כן ומי לא. עכשיו, זה לגמרי לגיטימי, כן? אבל בגלל שאני לא מצויירת שם ואינני שייכת למעגל האנשים החשובים הזה, אני סולדת מהעבודה. אין לו באמת שום סיבה לצייר אותי, אנחנו לא חברים טובים או משהו. אבל העבודה הזו מציבה לי מראה בדיוק אל המקום בו אני מרגישה חולשה. אל מחלת השייכות שלי. אני מודה לו על השעור החברתי הזה שהוא עושה לי, אפילו בלי שהתכוון, כי זה מאלץ אותי להתקדם הלאה. 
זה לא רק הוא, זה כל מועדון חברים אחר שאליו אני לא משוייכת. 

מערכת היחסים שלי עם הזרות היא מורכבת. אני מצד אחד באובססיה לנצח אותה ומצד שני משתמשת בה ככלי רומנטי לציור וביטוי עצמי. אפילו גם קצת מכורה אליה. 
ובכל זאת, אני עדיין מאמינה שהאפשרות להתבונן בעולם, באנשים, בארועים לעומק, באופן מלא ושלם, באופן חפשי משיפוט וראשוני, שם נמצא הצוהר אל האמת האמיתית ביותר.

2 comments:

  1. כמה כוח יש למחנכים שלנו, הגננות.ים, המורות.ים בנוסף להורים, למשפחה ולחברים. לרוב, דבריהם חורצים את דין חיינו.
    לא רק המחנכות.ים היו מבינות זאת ושוקלות מה לומר ואיך להתייחס בדיוק כפי שכתבת -מתוך "מבט נקי וחף משיפוט, שרואה דרכם, את מי שהם באמת. בלי להעצר במחסום הקולות שהם מוציאים או התלבושות שהם עוטים, בלי להתרגש מהמניפולציות והקשיים שהם לכאורה מציבים בדרכי. לראות אותם באמת, לעומק, באופן שלם".
    גליה אני לא מצליחה למצוא איפה נרשמים לקבל ממך עדכונים על רשומות חדשות. אני פשוט בודקת באתר שלך מדי זמן מה...

    השבמחק
    תשובות
    1. נטאלי יקרה תודה על תגובתך, את מוזמנת בשמחה לעקוב אחרי דרך הבלוג, בצד שמאל איפה שמוצגת קבוצת העוקבים. להתראות, גליה

      מחק