יום שישי, 23 במרץ 2018

ניקוי אביב

יותר מדי ביצים ביותר מדי סלים. האביב מביא אותי להתפוצצות הרי הגעש של הצוף של השמונים אלף דברים שאני עושה או מעורבת בהם או עובדת בהם או לומדת אותם או משרתת אותם. 
אני אמנית, מציירת, מחזיקה סטודיו, מלמדת בו תלמידים, מלמדת בעוד שלושה מוסדות אחרים, לומדת אנתרופוסופיה, אמא לשלושה ילדים, מחזיקה בית (כביסה כלים ניקיון בישול קניות) וחברה של הרבה אנשים. 
יותר מזה, יש לי אובססיה להתערב ולעזור ולהתנדב במקומות שצריכים אותי ובמקומות שפחות צריכים אותי. ככה אני. לא יכולה לשבת מנגד. ומעל הכל מרחפת עננת הריפוי המתוקה השכינתית. אני רוצה, כל כך רוצה לרפא ולהירפא, להביא סליחה לעולם, גם לבלתי נסלח, להשתחרר מכל עולות הקיום ולצאת לחופש. וזו אולי ה-משימה שמחלחלת לכל מי ומה שאני.
אני מרגישה שהעשייה המוגזמת הזו מגדירה אותי ומעניקה משמעות לחיי. בילתה אני חסרת משמעות. מה אעשה בלי ציוריי? בלי תלמידיי? בלי חבריי? בלי משפחתי? מה אעשה בלי תפקידיי הרבים? בלי היוזמות וההתנדבויות שלי?
יש לי המון מה לתת וזה נראה לי גסות ובזבוז לא לתת את מה שיש בי למי שרוצים או צריכים.
יש רגעים שההמון הזה מניף אותי מעלה ועושה לי נעים בהילה ויש רגעים שאני מרגישה שאני נקרעת בכל החזיתות, נשברת, לא מתפקדת, חלשה ומובסת. לא מספיק טובה ומלאה באשמה וספקות כלפי מניעיי.
אז מה המניע האמיתי שלי לאגור כל כך הרבה עיסוקים וקשרים? הרצון האלטרואיסטי לרפא את העולם או הדחף הנרקסיסטי להעניק משמעות לחיי? אולי אני פשוט חולת אקשן? חייבת דרמות? חייבת עומס מוגזם כי בתנאים האלו אני צומחת הכי טוב? 
אין ספק שדחיפה מעבר לקצה מוציאה ממני הרבה דברים טובים בסטודיו ובכלל בעבודה הפנימית שלי. אבל היא גם מערערת אותי ומבלבלת אותי. חונקת אותי ומסבכת אותי.
האם אני ראויה משמעותית ופורצת דרך? או כפייתית, מבועתת ואכולת אשמה?
העודפות הזו מבקשת ממני הפסקה. להפסיק להתערב, להפסיק ליזום, להניח רגע לכל העיסוקים. לנקות, לפנות, לארגן מחדש. לקחת שקית אשפה ענקית ולעבור בשלל התחנות שבי ולרוקן לרוקן לרוקן. כמה חתיכות של דברים מחכות להתייחסות, כמה פרורי רעל שהתעצלתי לנקות, יותר מדי מזה ויותר מדי מזה, מי צריכה כל כך הרבה?

במפגש פסגה מרגש שהיה לי עם חבורת הקוסמות שלי התעוררתי להבנה שלצאת מאזור הנוחות שלך זה האנטי אייג'ינג הכי טוב שיש. במקום לסגת לתוך עצמך, להצטמצם ולהצטמק לתוך מה שאת רגילה אליו בחייך את יוצאת מתוך עצמך אל הלא נודע, מתרבה, משתכללת, מפתיעה ומחליפה צבעים.
אם אזור הנוחות שלי הוא ה"מלא להתפקע", אזי לצאת ממנו אומר לשחרר לפחות שליש מהתפקידים והמשימות שלי. להרפות לתוך מצב חדש ובלתי מוכר שאינני יודעת מי אני בתוכו. לא מעורבת ולא מתערבת, לא משתדלת, לא מתאמצת, לא חייבת להיות הכי הכי בכפר: הכי מעורבת, הכי מגניבה הכי סלחנית הכי לא צפויה. 
האם אוכל למשימת נקיון האביב הזו?
אני רוצה לצאת לחופש מעצמי, המתישה שאני. להתנהל בשלווה ובשלום בתוך נתיביי, בלי לפחד, בלי להתגונן, בלי להילחם. לדעת את הראויות והמקום שלי בחופש מהוכחות, להסכים להיות במקומות שמעוררים בי בעתה, בלי לברוח, בלי להתנער. ללכת אל הלא מוכר שבתוכי.
אני מרגישה שרק הצהרת הכוונות הזו כבר מתניעה בתוכי את התהליך.
אז חג חירות שמח חברים אהובים, צאו אל מסע הנדודים שלכם ותמצאו מלא אוצרות בתוככם אמן!

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה