יום רביעי, 23 באוקטובר 2013

לבד ביחד

מתוך ספר שאני קוראת עכשיו, שחלקו עוד מדע בדיוני לי וחלקו מגיע בול במקום ובזמן.
אחת ההתמודדויות המאתגרות של האנושות היא הנפרדות, ההיבדלות אחד מהשני. כאילו כל אחד לעצמו, לא תלוי באחרים, לא זקוק להם, מתחרה בהם. על כל פרוסת עוגה יש מאה נותני ביסים אז יאללה לדחוף ולקחת. מה אתה יושב? יעקפו אותך. מה אתה חולם? לא תגיע לשום מקום. מה, זה כל מה שהספקת לעשות? שוב את מחפשת את עצמך? אם לא תדאגי לעצמך אף אחד לא יעשה זאת עבורך. עוד דוגמאות או שמרגיש מוכר? 
אפילו בתוך תאים משפחתיים רבים ונדחפים. על תשומת לב, על שאריות, על מימוש והגשמה... 
ובין אמנים או ציירים גם כן, יש מעט פרסים למאות ציירים, מעט אספנים לרבבות ציורים, מעט מפה מעט משם. כולם חברים ומפרגנים אבל הלב רוקד מכעס ומרמור כל פעם שהזדמנות "נלקחת" מאיתנו. מצחיק לחשוב שבעצם יש שפע עצום, אבל הוא באמת לא נראה באופק כשחושבים בקטן ועסוקים בחשבונאות. כי אם אני עסוקה בלעשות ובליזום ובלאהוב, לא אהבה היפית מקומית, אהבה כתדר של חיים, של תודעה וחיבור, אהבה שהיא לא המושג השגוי שאנחנו מכירים שאוהבים מישהו בלה בלה בלה. לאהוב זה לאפשר, זה לתת מרחב, לפתוח למה שבא. כשחיים ככה וכשעובדים ככה אז יש שפע עצום ורב. מהכל: רעיונות, עשייה, מפגשים, היכרויות, הזדמנויות, תכניות, תגמולים, התפתחויות וטונה של שמחה. ויש בשפע לכולם כמה שרוצים עוד ועוד. לא כמו פרס של איזה מוזיאון או משרד תרבות. כל פעם שאתם תופסים את עצמכם נהיים זבובים במרק החמוץ, קחו המון המון אחורה. תסתכלו על הסיטואציה שוב, תבינו שהמקום שלכם בה הוא בכלל לא הגוף הזה שיושב רגל על רגל בחברת אנשים שהוא "מאויים מהם" או "לא אוהב" או שאין לו סבלנות לשמוע מה הם אומרים. פתאום אפשר לראות שכל מי שנמצא בחדר הוא חומר גלם נפלא לעבוד איתו, הוא בנאדם עם נשמה שנראית דווקא אחרת, הוא ראוי לאהבה. ככה אנחנו באמת מתרחשים וככה באמת מתממשים.
כשמישהו מקבל משהו, כולם מרוויחים. בעצם, הרווחים הם של כולם. מופשט מדי? מה פתאום, תעשו סימולציה כזו בעצמכם תלכו ממש ממש רחוק מאיפה שאתם. כולנו רוצים לחיות בעולם יפה וטוב ונעים. ולא צריך לשנוא מי שלא מבין את זה ועושה הפוך. צריך לשדר לו אהבה והוא מייד יקלוט את התדר. כל אחד יקלוט. כי כולם יודעים מה זאת אהבה אמיתית. אהבה כתדר של כח, של איפשור, של חירות, של אחדות. אנחנו באים משם והולכים לשם. 
מנסה בכח להיגמל מהרגל הסיוגים ("בטח אתם חושבים שהג'דננתי" כזה), והנה הכנסתי את הסיוג. אני מספרת לכם מה אני מגלה ורואה שהוא נכון... ומציעה לכם בתור מי שראיה עיבוד ותרגום הם החיים שלה, לעשות כמוני, ולו כאקספרימנט ולראות כמה גבוה זה מעיף, בקטע הכי טוב. 
מה, זה לא קול? מה זה קול בכלל? מי זה קול? מי שגר בתל אביב בדיכאון ומצייר המון ובכעס וביאוש ומלא בציניות ויודע שכל זה שקר אחד גדול וחושב שהגאולה תבוא לו תיכף כשימות? ומפחד שאם הוא ישמח באמת כל הכשרון יברח לו ואף אחד לא יקח אותו ברצינות יותר, בטח שלא הקולים... זו שאלה באמת, מה תדר של אהבה עושה לציור. לא נראה לי שזה הורס אותו. עוד בודקת את זה...

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה